אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בעמ

החלטה

בפני החלטה במחלוקת שנפלה בין הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") - מצד אחד, לבין אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (להלן: "אמנונים" או "החברה"), בעלי המניות שלה, מנהליה והערבים לה - מן הצד האחר, בקשר לפרמטרים (או משתנים) הדרושים לחישוב חוב מכח פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 1996.

ההחלטה היא במסגרת תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביוני 2003 והועברה לטיפולו של בית המשפט המחוזי מרכז עם הקמתו בספטמבר 2007.

הרקע

בחודש יוני 1989 הגיש הבנק לבימ"ש המחוזי בחיפה תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד החברה והערבים לה כלפי הבנק - התובעים דכאן (להלן: "התובעים") לתשלום יתרת החוב בחשבונה של החברה בסך של 991,996 ₪ [ת"א (חי') 940/89]. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, שהתקבלה, והתביעה הועברה לפסים של תביעה רגילה.

בחודש פברואר 1993 הגישו התובעים תביעה נגד הבנק ע"ס של 2 מליון ₪ (ת"א (חי) 165/93). בתביעת המשיבים נגד הבנק נטען שלא זו בלבד שהבנק אינו זכאי לתשלום כלשהו, אלא עליו להחזיר למשיבה 1 סכומי כסף נכבדים, בשל חיובי ריבית בשיעורים מוגזמים, קביעות שרירותיות של מסגרת אשראי וכפיית תכניות חיסכון. בנוסף לטענות שעניינן ניהול החשבון, טענו המשיבים בכתב תביעתם (שהוגדרה כ"תביעה שכנגד") כי בשל התנהלות הבנק קרסה החברה ונגרמו להם נזקים שהבנק נתבע לשפותם בגינם.

בחודש אוגוסט 1996 לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות בתיק, ניתן ע"י כב' השופט פינקלמן פסק דין בו דחה את טענות המשיבים בתביעה שכנגד. בקובעו כי לדעתו אין בתביעה שכנגד ממש. באשר לתביעה העיקרית, קבע בית המשפט כללים לעריכת חישוב יתרת החוב שבחשבון החברה, אולם לא פסק מהם הסכומים שעל צד זה או אחר לשלם למשנהו. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד.

בית המשפט העליון (בע"א 7162/96 וע"א 7287/96) מפי כב' השופט אנגלרד דן בשני הערעורים במאוחד ודחה אותם בציינו כי תביעת המשיבים (התובעים שבפני) לפיה התנהגות הבנק גרמה להם לנזקים, נדחתה בשל כך שלא נמצאו ראיות לקשר הסיבתי בין פגמים שהיו בהתנהגות הבנק לבין התמוטטות החברה.

בעקבות פסק הדין בערעור, ערך מומחה מטעם התובעים תחשיב באשר ליתרת החוב בחשבון שמסקנתו כי הבנק חייב לשלם לתובעים 7,622,807 ₪, גם הבנק מצידו ערך תחשיב אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה ביחס לתוצאה הכספית של פסק הדין.

לנוכח המחלוקת לעניין סכום ההשבה, פנו התובעים לכב' השופט פינקלמן בבקשה למתן פסק דין. בקשתם נדחתה בנימוק לפיו:

"משגמר בית משפט זה את מלאכתו שוב אין הוא יכול להתייחס לפסק דין שנתן גם חתם עליו, אלא בדרכים שהמחוקק קבע אותן."

בתאריך 14.2.02 פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב בבקשה לביצוע פסק דין וטען כי יתרת חובם של המשיבים לבנק מסתכמת ב-1,928,829 ₪. בתגובה הגישו התובעים בקשה בכתב בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל.

בהחלטתו מיום 10.10.02, קבע כב' ראש ההוצאה לפועל, כי לנוכח העובדה שפסק הדין אינו קובע סכומים לתשלום, אין הוא מוסמך לדון בבקשות.

לנוכח התוצאה דלעיל, אשר מנעה מהתובעים לאכוף ביצועו של פסק הדין, הוגשה על ידם בתאריך 19.6.03 תביעה לתשלום 7,622,807 ₪, שהוא הסכום שעל פי חוות הדעת שבידם, מהווה את יתרת החובה שחב להם הבנק.

כנגד תביעה זו הגיש הבנק, בין היתר, בקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת השתק עילה לאור מסקנתו של השופט פינקלמן, אשר דחה את טענות התובעים באשר לנזקיהם ומשכך, כך נטען, אין הם רשאים לשוב ולתבוע את הבנק בגין אותן עילות.

כב' הרשם אזר ז"ל דחה טענה זו וגישתו הייתה מקובלת על כב' השופטת דותן שדנה בערעור על החלטתו (ראו החלטתו של הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל מיום 25.5.2004 בבש"א ת"א 17239/00 וע"א (ת"א) 04 / 2777 מיום 1/12/04 בהתאמה). הבנק מטעמו הגיש תביעה שכנגד בגין חוב נטען של הנתבעים כלפיו. הטיפול בתביעות הועברה כאמור לטיפולו של בית המשפט מרכז עם הקמתו.

במסגרת ניהול התביעה בפני מונה כמומחה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים עוה"ד ורו"ח אלמן. לאחר החלטות ביניים של בית המשפט ונוכח העובדה שמדובר בחשבונות בנק שהתנהלו בשנות השבעים והשמונים, היה צורך להגיע למסד נתונים ממנו ניתן יהיה לבצע את החישובים המתמטיים. לאחר שהצדדים הגיעו למסד נתונים מוסכם התעוררה ביניהם מחלוקת בדבר אופן ביצוע החישוב.

ביום 22.7.09 הגיעו הצדדים למסמך פרמטרים מוסכם, אשר צורף לחוות דעתו הראשונה של רו"ח אלמן (להלן: "מסמך הפרמטרים"). כעולה ממסמך הפרמטרים, ביחס לחלק מהפרמטרים הגיעו הצדדים להסכמה בדבר אופן החישוב. ביחס לחמישה פרמטרים אשר פורטו בסעיפים 5-9 למסמך הפרמטרים, נותרו הצדדים חלוקים בדבר דרך חישובם, ועל בית המשפט להכריע אפוא בדבר.

דיון והכרעה